איך להתמודד בהצלחה עם לימפרים פוסט-פלופ

**

ישנו קו מנחה נוסף שאני אגע בו והוא הפסיכולוגיה של הלימפ.

כל מה שאני אכתוב פה זה תולדה של שעות ארוכות של שיחות עם לימפרים כפייתיים. כאלו שלא משנה כמה הערות ניתנו להם, הם ממשיכים לבצע זאת.

בנקודה זו אני חייב לציין שזו הייתה חוויה לדבר על הפחדים של אותם שחקנים ושלגרום להם להיפתח ולהפסיק עם הלימפים זה ללא ספק אחד האתגרים היותר מאתגרים שיש לי כמאמן ומורה פוקר.

 **

אז מה זו אותה פסיכולוגיה של לימפ? מהי למעשה המשמעות של לימפ מצד שחקן חובבן/חלש?

ופה זו נקודה שהרבה מפספסים.

כמעט כל הלימפרים שנתקלתי בהם בחיי יושבים על המשבצת של שחקנים לוס-פאסיב. הם רוצים לראות פלופ עם טווח רחב מידי ומגיעים ל- VPIP של כ- 50%, כי מבחינתם הכל יכול לקרות בפלופ.

החוט המחברבין כל אותם שחקנים שבוחרים לשחק לוס-פאסיב ולהיות "תחנת תשלום", הוא שכל עוד אין להם יד פגועה, הם מעדיפים להיות כנועים ונתונים למרות השחקנים האחרים בשולחן כי הם מפחדים.

זהו פחד אשר נובע ממספר דברים:

1.       חשש שהם לא יפגעו ויאלצו להתמודד מול שחקנים אחרים.

2.      חשש שאפשר לקרוא אותם בקלות כאשר הם חלשים.

לשתי חששות אלו מצטרף חשש נוסף של הלימפרים הכי קיצוניים, אלו שעושים לימפ עם כל יד ושלעולם,
אבל לעולם, לא עושים רייז או 3בט פרי-פלופ, לא משנה מה יש להם ביד: החשש שלא ישלמו להם (כאשר הם מנסים לעשות מלכודת).

ברגע שמודעים לחששות הללו ומצליחים לטווח כל לימפר והחשש שלו, ניתן לנצל זאת באופן רווחי מאוד במשחק פוסט-פלופ.

החששות הללו נובעות מחוסר ביטחון, שנובע מחוסר ידע וחוסר ניסיון.

הם מפחדים לבצע פעולה אגרסיבית ולטעות, מאחר וזה ירסק להם את הביטחון עוד יותר.

הם גם מפחדים לבלף, כי הם לא חושבים שהם מספיק טובים על מנת להטעות את היריבים (מבחינת התחושות שלהם, היריבים שלהם רואים דרכם כאשר הם מבלפים).

לכן הם מעדיפים להיות "כנועים" ולתת את מושכות ההובלה בכל יד נתונה לשחקנים אחרים ביד.

**

מסיבות אלו, ברירת המחדל שלהם כמעט לעולם תהיה רק לשלם רייזים פרי-פלופ והימורים פוסט-פלופ, כאשר הם
יבצעו רייז רק עם ידיים מאוד מאוד חזקות או פגועות חזק בפלופ.

במילים אחרות: הם כמעט לעולם לא יעשו רייז עם ריצה או קומבו דרואו (סמי בלוף), הם לא יחזרו עם זוג
בודד ואם לא די בכך, יש להם דליפה רצינית: במידה והם פגעו טוב בפלופ והם מדברים
ראשונים, אז בכמעט 100% מהמקרים הם ייצאו בדונק-בט.

חשוב לציין,
כי פגיעה חזקה זה דבר יחסי, כי מעבר לברור מאליו (זוגות ומעלה), הם ייצאו המון פעמים בדונק עם זוג בכיר.

הערה: רוצה לעגל את משחק הפוסט-פלופ שלך בצורה מדויקת? אנו מציעים לך בדיוק את זה. באמצעות 200 סרטונים, 100 טבלאות וקורסים מגוונים, אנו מבטיחים שגרף ההשתפרות לך ירקיע שחקים באופן מיידי, לא משנה באיזה קורס בחרת. כל שעליך לעשות הוא להקיש כאן ואנו כבר נבנה לך את התוכנית הטובה שיותר בשבילך.

ב.    שמונה טיפים להתמודדות מוצלחת פוסט-פלופ

1. 99% C-Bet – כמובן שזה לא בדיוק 99%, אבל אני חושב שהמסר ברור: מול לימפ-שולם של שחקן ברמה בסיסית ומטה, אין שום סיבה בעולם לא להמשיך להפעיל לחץ.

נכון, הכוונה פה בעיקר לידי בלוף, אבל גם בידיים אשר מצריכות הגנה וכמובן בידי ווליו.

עכשיו, יהיו בטח כאלו שיגידו "אבל רגע, אם פגענו ממש חזק, לא נרצה ללכוד את הלימפר?". התשובה היא מעט יותר מורכבת ותלויה באופי הלימפר ורטיבות הלוח. באופן כללי, מול לימפרים שהם תחנות תשלום, אני מסבט ב- 100% מהמקרים כשאני פגעתי. מול לימפרים שנוטים לקפל באופן תדיר לסי-בט בלוח שיותר פוגע בטווח שלי כרייזר פרי-פלופ, אני אאזן עם צ'קים מאחור (כמובן בהנחה שפגעתי טוב). אגב, המשחק האיטי יותר אפקטיבי מול לימפר שאוהב לנצל צ'קים בפלופ של האגרסור (בעמדה או לא בעמדה), מאחר ואז במקרה של פגיעה חזקה מאוד בפלופ (זוגות ומעלה) צ'ק בפלופ יכול להוליד ניסיון גניבה עוד בפלופ (במקרה של צ'ק ללא עמדה) או בטרן והלאה (צ'ק מאחור). אבל שוב, זה תלוי ברטיבות הלוח ובטווח המיוצג בו. אך באופן עקרוני, ברמת הקווים המנחים, ההמלצה היא להמר.

2. הימור בהתאם לעוצמת היד – מול לימפרים חלשים מומלץ לשחק דיי ישר ולווסת את גובה ההימור בהתאם לעוצמת היד. פגיעה חזקה = הימור חזק. פגיעה בינונית ומטה – הימור בינוני/חלש.
3. דונק = פגיעה חזקה (יחסית) – לימפר שיוצא בדונק, ברוב המקרים, משחק עם קלף אחד גלוי, כי למעשה הוא מודיע לנו שהוא פגע בזוג בכיר או במשהו חזק יותר. בגלל ההיבט הפסיכולוגי, הם לא יבצעו דונק בט עם יד ריצה רגילה. הם לא מודעים לצורך לאזן טווחים ומשכך הם כמעט תמיד יצאו בדונק אך ורק במקרה של פגיעה.
4. לעצור בלופים במקרה של תשלום בפלופ של לוח יבש שאינו משתפר – טווחי התשלום של לימפרים בפלופ הם יחסית לא גמישים (הם כמעט ולא צפים, למעט שחקנים מאוד חלשים). מכאן, שלמשל תשלום בפלופ יבש של אס גבוה יכול להוות תמרור אזהרה במקרה וניסינו לבלף. זה לא אומר שאי אפשר להמשיך לבלף בטרן (לפעמים יהיה להם זוג ביד או זוג בינוני שיבחר להמשיך רחוב אחד) ואפילו בריבר במידה ואתם שחקנים עם מודעות לתבניות הימורים נכונות, אך מומלץ לעשות זאת רק מול לימפרים-שולמנים (תחנות תשלום) שנוטים לקפל טרן/ריבר מול אגרסיביות ממושכת – קרי, שחקן שהוא שולמן פלופ ומקפל ריבר או שולמן פלופ, שולמן טרן ומקפל ריבר.

הערה חשובה: מקפלי הריברים הם השולמנים הכי רווחיים ונוחים למשחק ומומלץ לתייג אותם ככאלו, ואם אנחנו משחקים מולם אונליין: לכתוב את זה ב- Notes.

5. הקטנת גובה הימורים בבלופים בלוחות בלי השתפרות – מתחבר לסעיף הקודם. אם ניקח שוב דוגמא של פלופ יבש עם אס גבוה, אז מאחר ולא יכול להגיע קלף גבוה נוסף או שאין ריצות מספיק ברורות מפחידות, אין צורך לבלף בגדול ומספיק סיבט נמוך של 33 אחוז בשביל לקחת את היד. כי לימפר שלא פגע, קל וחומר בפלופים של קינג או אס גבוה, יקפל ללא כל קשר לגובה ההימור. יתרון נוסף של סיבט נמוך הוא שגם אם נקבל תשלום, אז לא סיכנו הרבה ונוכל לוותר על היד בקלות במידה ויבואו טרן וריבר גרועים (קלפים לא מפחידים).
6. לקפל בתדירות גבוהה יותר מול רייז פלופ/טרן – דרך פעולה של לימפ-שולם פרי-פלופ + רייז בפלופ היא לרוב יד פגועה טובה (זוגות וכיוצ"ב, אך מפעם לפעם זוג בכיר טוב, לא בהכרח עם קיקר טוב, כמו למשל: יד של A-Q שהלכה למהלך של לימפ-שולם פרי-פלופ ולרייז בפלופ של A-9-5 או 10-9 אוף סוט שפגע בזוג בכיר בפלופ של 10-7-5). כמובן שמשחק כזה עם זוג בודד הוא מה שנקרא "כיוון אחד" (כי כל מה שטוב על היד הזו ישלם וכל מה שפחות טוב עליה יקפל). אני פה רוצה להדגיש שוב נקודה קריטית: מבחינה פסיכולוגית, רוב הלימפרים הם חובבנים שמעדיפים רק לשלם עם ריצות לא ממש חזקות ולא לבצע סמי בלוף. אין להם את הביטחון ליזום בלוף או סמי בלוף.
7. הימורי ווליו דקים מול תחנות תשלום – לימפרים מהסוג של תחנות תשלום הם אמנם יותר קשים לבילוף, אך מצד שני הם מאוד נוחים להוצאת ווליו-דק בספוטים שבהם שחקנים עם הבנה יותר עמוקה של המשחק היו מקפלים. בשורה התחתונה, תחנות תשלום הם שחקנים חלשים שנוטים לטעות וככאלו הם לוקים בחוסר הבנה בסיסית של סיכויי קופה ואימפלייד אודס, ומשכך הם יהיו מוכנים לשלם הרבה יותר ממה ששחקן סביר ומעלה היה מנסה. אז הימור לערך דק זו שיטה מאוד יעילה מול שחקנים כאלו לכן ומומלץ ללכת לשלושה רחובות של ערך דק מולם, במיוחד אם אנחנו מודעים לכך שהנבל לעולם לא מצ'קצ'ק בריבר יד חזקה יותר מזוג, אפילו אם הלוח מלוכלך מעט (דוגמא: ללכת לווליו בריבר עם A-Q בלוח של 5-6-2 בפלופ, Q בטרן ו- 4 בריבר, אחרי שהנבל צ'יקצ'ק אלינו בכל רחוב).
8. מזעור נזקים בריבר – למעט אותם מקפלי ריברים, לימפרים שהגיעו לריבר אחרי פלופ ללא ריצה ברורה יהיו לרוב עם יד סולידית ולא גמישה. משכך, בלופים בריבר מול לימפרים מצריכים רמה גבוהה של משחק, בצירוף שני תנאים משמעותיים: קלף ריבר שמשנה את הלוח + היכרות מוקדמת עם הלימפר.

על מנת להצליח לבלף ריבר "מלוכלך" (למשל כזה שפותח צבע או קנטה של ארבעה קלפים), חשוב לטווח נכון את הלימפר ולהבין מהן נטיות האוכלוסיה שלו, גם בהתבסס על העמדה שלו מולנו ודינמיקה קודמת. בהנחה שלרוב נהיה בעמדה, אז למשל לנסות להבין האם הנבל נוטה לצ'קצ'ק בריברים שבהם הוא פגע או לא? או האם הוא נוטה לרדוף ריצות גם בטרן?

אם יש לנו תשובה לשאלות הללו זה יעזור לנו לקבל את ההחלטה הנכונה.

דוגמא לסיטואציית ריבר מול לימפר:

בלוח פתוח A לב, Q עלה, 9 יהלום, 5 עלה, 4 תלתן.

 להלן טבלה של ידיים שאיתן נהמר, נצ'קצ'ק ונבלף, כאשר כפי שניתן להבין ממנה, אז בריבר יבש שכזה (מול לימפר שהוא תחנת תשלום, אשר פרי-פלופ ביצע לימפ מה- HJ ושילם רייז ללא עמדה של הכפתור ואח"כ המשיך לשלם פלופ וטרן) פחות מומלץ ללכת לבלוף.